חיפוש

למה הוצאתי את הספר "אין לי מילים"

28 שנה אחרי השבץ יצאתי מהשיריון והקליפה, והוצאתי ממש מהקרביים שלי את כל מה שנמצא בספר.

שאלתי את עצמי, וגם הרבה אנשים בסביבתי שאלו את אותה שאלה, ובאמת למה החלטתי לכתוב ספר אישי?

בתשובה קצרה אני עונה "ככה". ואחרי התשובה הקצרה הזאת, הוספתי גם "למה לא?"

אך אחרי התשובה הסתמית יש הרבה רבדים של תשובות בעניין זה.

כאשר הייתי בתהליך שיקום קשה וארוך מאוד רציתי למצוא ספר ובו אמצא תקוה ועידוד. ספר שבו אוכל לקרוא סיפור של שיקום מוצלח, סיפור של אדם שהתגבר על כל הקשיים ועמד על הרגליים, אך לא מצאתי ספר כזה. כחולה קשה בבית חולים וגם אח"כ הרגשתי נחותה, שפופה, קפופה בעיקר בגלל הקושי בתקשורת. הדברים שפגעו בי היו גם הקשר בין העולם וביני. הם הסתכלו עלי מלמעלה, הם לא תמיד הקשיבו לי, הם היו חסרי סבלנות, רובם לא ניסו להבין את הבעיה. כלכך הרבה פעמים נפגעתי ונעלבתי בעניין זה. לא רק זה שהייתי והרגשתי נכה, עברתי חוויה של דחיה, מיאוס וזילזול. זה היה נורא. מתוך התהליך שעברתי הבנתי שכל אדם חייב להבין את דרכו של החולה. חשבתי שספר כזה יכול להמחיש את התהליך שעברתי.

אחרי שנים רבות של שיקום אני עדיין מתמודדת עם הפגיעה. יש ימים שבהם יש לי קושי לקלוט, לדבר, להבין ולהתבטא כפי שרציתי. יש לי קושה ללמוד דברים חדשים ואני לא מצליחה לעקוב אחרי נושאים מורכבים ועוד. וזה עדיין קשה ומכאיב. הספר מתאר את הדרך הארוכה שעשיתי כשבסופו של דבר התגברתי. הצלחתי. ניצחתי. הכוס שלי כמעט מלאה, ולכן אני חייבת להקטין את הכאב של הכוס הריקה. כתיבת הספר הזה חיזק אותי.

כתיבת הספר ערך שלושה שלבים. השלב הראשון היה בתהליך השיקום ההתחלתי. תקלינאית התקשורת אמרה לי להתחיל ולכתוב את הסיפור מהיום שאיבדתי את ההכרה. זה היה תרגול של כתיבה מוטורית וכתיבה למידת השפה מההתחלה. הכתיבה השתפרה לאט ולאט, ובסיום השיקום תייקתי את המחברות והמשכתי הלאה. שלב שני היה אחרי 15 שנה. הרגשתי שאני צריכה להקיא החוצה ממני את כל התהליך הטיפולי והשיקומי. הבנתי שסיימתי את השיקום, ושאני יוצאת לדרך של אישה בלי בעיות, שסוללת דרך חדשה בלי חותמת "שבץ". ביקשתי מאורה רוזנברגר הסופרת שנכתוב את הספר ביחד, ולשמחתי היא הסכימה. תהליך כתיבת הספר ארך כחצי שנה ובו סיפרתי לאורה את כל התהליך שעברתי, אורה הייתה כותבת ומעבירה אלי, והיינו דנות ומדייקות את הפרטים. היה חשוב לי מאוד האוטנטיות והמידע המדוייק. אחרי שסיימנו את הספר, הכנסתי אותו למגירה. הרגשתי שסיימתי פרק חשוב מהחיים, ונפרדתי מהסיפור. לאחרונה הגעתי לצומת דרכים לגבי המשך הפעילות שלי, והרגשתי שאני צריכה להגיש את הסיפור שלי לקהל רחב יותר. אזרתי אומץ. ידעתי שהחשיפה תהיה קשה, אך למרות זאת הבנתי שיש מי שצריך את הספר הזה.

אז הנה, אני מגישה את הסיפור האישי והאינטימי שלי לקוראים שאני לא מכירה. אני זוכרת את המחשבה שאולי יבוא יום ואוכל לעזור לאחרים, שנמצאים במצב שבו הייתי, ושהיום אני במקום אחר. אני מקווה שהסיפור יעזור למי שצריך עידוד ותמיכה.

לרכישת הספר לחצו כאן