חיפוש

שיקום אחרי שבץ

טיפול שיקומי אחרי השבץ.

בחצי שנה הראשונה אחרי השבץ הייתי בהלם.

השיקום היה פיזיותרפיה, ריפוי בדיבור וריפוי בעסוק. זה היה עמוס וקשה כי הייתי חייבת להתחיל ללכת (פיזיותרפיה), ללמוד שפה חדשה ולהתמודד עם האפזיה (ריפוי בדיבור) ולהתחיל לתפקד כמו למשל, להתקלח ולהתלבש (ריפוי בעסוק). לא ממש השקעתי במחשבה לגבי המכה שנחתה עלי. רציתי לעמוד על הרגליים כדי שאוכל להתחיל ללכת, להשתקם, לחזור לחיים.

אחרי שעברתי את המשוכה הראשונה, התחלתי להבין עד כמה מצבי קשה. כל מה שהיה לי, וכל מה שהשגתי בחיים נפל לטמיון, והבנתי שאני צריכה להתחיל את חיי שוב, הפעם בלי יכולות ועם קשיים רבים. ואז הגיע הדיכאון. לא ממש רציתי לקום מהמיטה. הייתי יוצאת מהבית רק לטיפולים, ואז לחזור. רואה איך כולם חוזרים לשגרה שלהם, ואני נשארת לבד בבית, מתוסכלת, ממורמרת, עצובה וכאובה מאוד. ולא ידעתי מה עושים. חברה קרובה וגם הרופא שלי עודדו אותי לפנות לפסיכולוגית שיקומית. היא תוכל לעזור לי. בהתחלה לא ממש רציתי להיפגש עם עוד גוף או איש מקצוע. היה לי קשה להיפתח שוב. מצד שני הבנתי שאני חייבת עזרה, ואולי זה היה המפלט הנכון. החלטתי ללכת על זה. נפגשתי עם הפסיכולוגית אסתר, ואחרי המשפט הראשון שהיא אמרה "זה עצוב" נפרץ כל הסכר והתחלתי לבכות בלי לעצור. בכיתי בכל השעה הראשונה ולא ממש מצליחה לדבר. רק לבכות עם מישהו שהוא לא הרופא שלי ולא המשפחה. הייתי צריכה אוזן קשבת, הבנה, תמיכה וקבלה. היא הייתה שם עבורי. וזה היה כל כך נכון, וכל כך נדרש.

אסתר הצליחה לעזור לי לפרום את הבכי והכאב. בשפה הרצוצה והפגומה, ובמאמץ עילאי הצלחתי להבין ולהסביר למה אני כל כך עצובה ובוכה. הצלחתי להפנים ולקבל מה איבדתי, מה הפסדתי, מה לא אוכל לעשות, מה הם המכשולים המחכים לי ואיך ממשיכים קדימה למרות כל הנכות הפיזית והנפשית.

התהליך ארך כשנה. כולם סביבי נסעו על האוטוסטרדה של החיים, לומדים – עובדים – מביאים ילדים לעולם וכולם בשגרה שלהם, ואילו אני עצרתי בשולי הכביש עם מנוע מקולקל ולא מצליחה להניע. בתהליך הטיפול למדתי איך להניע את הרכב למרות שחסרים חלקים מהמנוע, ולנהוג למרות הקושי והבעיות. בהתחלה נסעתי בשולי הכביש מאוד לאט. אחרי מספר שבועות חזרתי לכביש צדדי ונהגתי לאט כשלצדי המורה לנהיגה – הפסיכולוגית השיקומית. בהמשך הצלחתי לנהוג בכביש ראשי והמהירות עלתה בהדרגה. בסוף השיקום פניתי אל המחלף, עם הרבה כלים וכוח להשתלב באוטוסטרדה. מנקודה זאת נשארתי בלי הפסיכולוגית אך עם מספיק ביטחון כדי להמשיך בחיים למרות כל הפגיעה. הטיפול היה פשוט הצלה. ממש כמו להתחיל ממינוס ענק בבנק ולסיים עם יתרה חיובית.

תמיד אודה לפסיכולוגית שטיפלה בי, אסתר קלאג, היא הייתה שם בשבילי, עם הרבה כלים ותמיכה. התהליך היה הכרחי, ובזכותו השיקום שלי היה מוצלח ואיכותי.

עוד על הסיפור אפשר להיכנס לאתר www.ein-li-milim.co.il