חיפוש

קשיים אחרי השבץ

לא ניתן להאמין שבכלל עברתי אירוע מוחי. נראה שהכל טוב. אני מתפקדת בצורה מלאה, פעילה, יוצרת, עובדת, מטיילת, מנגנת, לומדת, קוראת, כותבת ובקיצור חיה.

הכל מושלם, לא? אז לא. יש דברים שאני לא יכולה לעשות, אבל מוצאת דרך לעקוף על הפגיעה כדי להמשיך ולתפקד.

תמיד כשנופלת אלי איזה משפט בלי הודעה מראש, למשל:

איזה קטע – שמת לב שאתמול בחדשות ג'ו ביידן נמנם בוועידת הא

קלים שנערכה בגלזגו?

אני עונה ברצף: על מי מדובר? ועידת מה? איפה זה היה?

אסביר למה זה קורה:

אני מדברת על האזור הפגוע – קשב אוטומטי ואפזיה. יש שיפור פנומנלי לגבי האפזיה – אובדן כושר דיבור והבנת השפה. אני כמעט לא נתקעת בחיפוש אחר מילים, ומבינה ברוב הפעמים את המשמעות של המילים. אבל לגבי הקשב האוטומטי התמונה שונה. איזור זה הרוס לחלוטין. יכולת הקליטה והעיבוד מוגבלת. בפועל נפח הקליטה שלי קטן, אני יכולה לספוג שתיים מילים או שלוש בלבד. כל מה שאני שומעת עובד סוג של עיבוד תוך חיפוש להבנת המילה כי אין לי מנגנון לקליטה אוטומטית. בפועל זמן החיפוש אחרי משמעות המילה ששמעתי עוצרת את היכולת להמשיך ולספוג, ולכן אני מפסיקה לקלוט. בשלב של "אין קליטה" אני שומעת בעיקר רעש לא מוכר. בדומה לשפה לא מוכרת, או שיבוש התדר במהלך הדיבור. אז איך זה עובד? איך זה שבכלל אני מדברת ומבינה?

תרגול של שנים רבות, ושימוש בכלים אחרים שלא נפגעו מאפשרים לי לתקשר.

אני משתמשת בכל. בצלילים, אינטונציה, הברות, קונוטציה, צילום ויזואלי של מילים, זיכרון, סטטיסטיקה, הקשרים, אסוציאציות, קריאת שפתיים ואפילו שפת גוף.

מה זאת אומרת? מה אני עושה? איך?

אף אחד לא לימד אותי, ולא ידעתי איך ללמוד ואיך לעקוף. פשוט נלחמתי כדי להבין וכדי לתקשר. כל מילה היא אתגר, כל הסבר של מילה היא מאמץ עילאי, כל משפט הוא קרב. זה קשה, זה מתיש, זה מעייף, זה מתסכל. אבל הפרס שווה את זה. אני מתקשרת.

כאשר מדובר על שיחות זורמות אני מרחפת על המילים. לא קולטת ממש אלא רק מקשיבה לצלילים. מתוך ניסיון של עשרות שנים אני כבר יודעת איך להדוף מילים לא חשובות ולהשתמש במילים חשובות בשיחה. כאשר אני מגיעה למילה חשובה אני מתאמצת. מילים לא חשובות נעלמות ברצף השיחה. כך אני מצליחה לשמור על משמעות השיחה/תוכן בלי להיתקע או להתנתק. הכל קורה מהר ולכן אני חייבת להיות דרוכה כדי להמשיך לעקוב ולא לאבד את השיחה. ברוב הפעמים אני מצליחה להבין. אם לא הבנתי הכל, הבנתי את העיקר. אני לא מתאמצת לקלוט שמות, כתובות, מקומות כדי שלא אבזבז מקום בראש כדי להבין. פרטים אלו הם רנדומליים מבחינתי, אין להם הקשר ואין להם משמעות. אני מתעלמת. מקסימום אני תמיד אומרת שאני לא מכירה או לא זוכרת וזה עובד.

לפעמים אני מהנהנת למרות שלא הבנתי בכלל, אני פשוט מעריכה שהנושא לא ממש חשוב, ואין לי כוח לשאול שוב ושוב כדי להבין. לפעמים אני שואלת מספר פעמים כי זה חשוב אבל הפרטים הם רבים ואני לא מצליחה לקלוט הכל בבת אחת. לפעמים מצחיק אותי כאשר אומרים לי "על מה את מדברת? לא הבנת?" כי רצף הדברים לא הובנו אלא התבססו על הניתוח השגוי שלי. פשוט לא קלטתי נכון אבל המשכתי לתקשר כרגיל והתבססתי על הסטטיסטיקה של הנושא והמילים שנאמרו בתהליך.

אני לא מצליחה במשחקי טריוויה כי אני לא מצליחה לקלוט את השאלה מהר. אני לא מצליחה לשיר שירים כי המשפטיים ארוכים. אני לא מצליחה לקלוט מספרי טלפון, כתובות, דוא"ל, שמות של כל דבר – ערים, שחקנים, אומנים, מרצים, חברי כנסת, לקוחות, קולגות, חברים וכדומה. כל דבר סתמי ומופשט שנאמר ללא קשר לא נקלט.

לפעמים זה מכאיב לי. למרות כל השיקום המוצלח, ולמרות התהום שנפלתי וממנו קמתי בניצחון, יש בי את העבר שלא נמחק. העבר מזכיר לי שפעם הכל היה זורם בלי בעיות. אבל ברוב הפעמים אני מרוצה. מרגישה שניצחתי בקרב הכי קשה בחיים, שאני על הרגליים למרות הנפילה. שאני כבר אחרי זה, ושואפת קדימה.

אפשר לקרוא עוד על הסיפור שלי באתר www.ein-li-milim.co.il