חיפוש

זוגיות אחרי השבץ

זוגיות אחרי שבץ

בזוגיות יש משברים, זה קורה לכולם. אנחנו לא מתכננים את זה, ולא מוכנים אבל זה מגיע. לי זה קרה. ליתר דיוק זה קרה לשנינו. הקשר שלנו התחיל בהתאהבות גדולה, חלומות משותפים, שאיפות ותכנונים ביחד, ובקיצור זוגיות למופת. אבל אז מגיע השברון והזעזוע. מכה קשה. הייתי בת 29, הפכתי להיות אמא לפני 8 חודשים, ובמקום להמשיך לבנות חיים משותפים, הכל נעצר. שבץ מוחי קשה. פתאום אני לא האמא שמטפלת בתינוקת אלא הפכתי להיות תינוקת שצריך לטפל בי. ממש כמו תינוקת להתחיל ללכת, לתפקד, לדבר, לקרוא ולכתוב. בזכות הקשר המעולה שהיה לנו, הרגשתי מספיק טוב כדי להישען על בעלי, ולהתחיל להקים את החיים שלי מחדש. בחודשים הראשונים הייתי חסרת יכולות והעוגן היחיד שהיה לי היה בעלי. הוא עשה הכל בשבילי, ועזר לי להתקדם. הוא ישב איתי לימד להתחיל לקרוא ולכתוב, הזכיר לי איך עושים תרגילים בחשבון, הוא דיבר בשבילי, טיפל בנושאים שונים שהיו בעבר התפקידים שלי, הוא טיפל בתינוקת שלנו לבד ובקיצור הוא היה המושיע. ואני חייבת לו הרבה על זה.

אבל הפנטזיה התנפצה. לאט לאט, עם ההתקדמות והשיפור שלי עלו התסכולים והקשיים. הייתי אומללה. הרגשתי שעולמי חרב עלי, חשבתי שאשאר נכה ומוגבלת כל חיי, שלא אוכל להתקדם, שלא אצליח לפתח קריירה, שלא אוכל לחזור ללימודים, שלא אוכל ללדת. שלא אחזור להיות מי שהייתי לפני השבץ.

ועל בסיס האומללות שלי יצאו ממני רגשות שליליים. את כל הכאב והתסכול הוצאתי כלפי האדם הכי קרוב אלי. בעלי.

זה כולל כעסים אין סופיים, ריבים על כל דבר, העברת חיצים של רעל, ברוגז, ריחוק פיזי ורוחני וממש שנאה. ועל מה? על כל דבר. על זה שהוא יכול, ואני לא. על זה שהוא עובד ומתפרנס, ואני לא. על זה שהוא היה מקריא לבת שלנו ספרים, שר לה שירים, מלמד אותה ואני לא. ועל זה שהוא חי ואני לא. כמעט לא חיה. חיה רק קצת, כדי לשרוד.

אלו היו שנים נוראיות. אני לא יודעת איך בעלי החזיק מעמד להיות איתי. זה לא ברור. למרות כל הקשיים הוא נשאר כמו צוק איתן שלא נשבר למרות הכל. אני לא יודעת איך. אולי זה בגלל שהוא היה צריך להיות אבא של הבת שלנו, ולהישאר משפחה. אולי בגלל שהוא לא רצה להרוס את המעט שנשאר בינינו. אולי בגלל שהוא זכר שפעם היינו מאוהבים וחברים וקיווה שזה עוד יחזור. אולי בגלל שהוא ראה שאני בדרך לשיקום ושיפור והאמין שאחזור לעצמי. ואולי זה בגלל שהוא מלאך. פשוט מלאך.

אין לי תשובה לנס הזה, אבל למרות כל הקשיים וההרס שבמו ידי יצרתי, נשארנו ביחד. לאט לאט חזרנו לחייך אחד לשני, לתת תקווה, לבנות קשר חדש/ישן, ליצור זוגיות וחברות. חזרנו לאהוב אחד את השני. לחזק את המשפחתיות, לבנות בית חם ועוגן לכולנו. ניצלנו.

אני חושבת על אנשים אחרים, שאני לא מכירה, שנמצאים במשבר קשה כפי שבו היינו, וצר לי עליהם. זה תהליך קשה מנשוא. מצב שממנו נשברים ומתנפצים לגורמים. זה תהליך שבו צריך לעבד את כל מה שקרה, ואז להתחיל לבנות מחדש. צריך הרבה כוחות. צריך הרבה אומץ. ובעיקר צריך רצון לשפר, להתגבר, לאחד את השברים, לשאוף וליצור קשר חדש. צריך לסגור פרק של העבר ולהתחיל פרק חדש של עתיד עם הבנה שזה כבר לא כמו שזה היה פעם, ובכל זאת יכול להיות טוב. אני שולחת מסר לכל המשתקמים, שלמרות שאף פעם לא תהיו כמו שהייתם פעם, אתם נולדתם מחדש, נבנים מחדש, ובונים זוגיות חדשה. והכל בזאת האהבה. בהצלחה!


עוד על הסיפור שלי - www.ein-li-milim.co.il