חיפוש

אימוץ אחרי שבץ

לכולנו יש את השאלה "אילו". אילו הייתי יותר גבוהה, אילו הייתי בוחרת תחום אחר ללמוד, אילו לא הייתי מכירה את בעלי, אילו נולדתי למשפחה אחרת, אילו ואילו ואילו.....

שאלתי את עצמי אין סוף פעמים מה היה קורה לולא הייתי נוטלת את הגלולות למניעת הריון? אם... אז לא היה לי שבץ. אם - אז הייתי ממשיכה בלימודים אקדמאיים. אם - אז הייתי ממשיכה במרוץ החיים להשיג עוד ועוד. אם - אז הייתי יולדת עוד ילדים. אבל זה לא יעזור. נורא רציתי להיות בריאה. לחיות בלי העול של פגיעה מוחית. לחיות בלי צל של נכות, אבל אני לא.

ואז לרגע אני עוצרת וחושבת שלא הכל שחור. יש גם אור בשבץ שלי. שיצא מכל זה גם טוב. טוב מאוד.

רציתי לחיות. לחוות. להתנסות. ליהנות. לאהוב. לשמוח. רציתי משפחה רחבה יותר. עוד ילדים.

בגלל השבץ אסור היה לי ללדת. רציתי, אבל בלית ברירה ויתרתי על עוד ילדים ביולוגים.

די מהיר הבנתי שאימוץ יהיה המענה לחלק מהחיים שרציתי.

פנינו אל השירות למען הילד כדי לאמץ ילד. תהליך האימוץ היה ארוך. בתחילת הדרך הייתי צריכה להגיש מסמכים רפואיים לוודא שאני כשירה לתפקד כאמא. אחרי שנושא זה טופל עברנו על עוד מספר משוכות, לעבור תהליך של אבחון אצל עובדת סוציאלית, להשתתף בסדנאות, לעבור מבחנים שונים ובסופו של דבר קיבלנו "הכשר הרב" לקבל תינוק.

בגלל שיש לי בת ביולוגית לא הייתי זכאית לקבל תינוק ללא רבב, אלא לבחור סוג של ילדים עם בעיות שונות.

האופציה של ילד ממוצא אתיופי היה מפתיע. ילד בצבע שוקולד לא נראה לי כילד בעיתי. נהפוך הוא. אז זה מה שביקשנו. ולאושרנו - קיבלנו.

לשמחתנו התבשרנו שיש תינוק בן יומו המחכה להורים, וקפצנו על ההצעה.

קיבלנו אוצר ממשי. תינוק קטן בצבע חום, מתוק ויפה שאין לתאר. אושר אמיתי. זה היה פיצוי על 5 שנים של שיקום קשה ומכאיב. פיצוי לילד שלא יכולתי להוליד. פיצוי על הגידול השונה שגידלתי את בתי כאשר הייתי מוגבלת. נהניתי לגדל את התינוק המקסים שלי.

לא תיארתי לעצמי שבשנות האלפיים יש גזענות בוטה, אטימות, שנאה, דחיה וסלידה לאדם השונה ממך. הייתי בהלם ובשוק. ניסינו כולנו להגן על בני ומצד שני לתת לו כלים להתמודד מול העולם המעוות והאכזר.

יש לי בן למופת. חכם, מוכשר, מקסים, יפה תואר ואהוב. זכיתי והתברכתי. והוא ממוצא אתיופי. ילד חום.

אני חוזרת אל תחילת הבלוג הזה ובו אני מדברת על "אילו", ועל השבץ שהרס לי הרבה שנים.

חושבת אילו לא היה שבץ מה היה קורה? הרבה דברים היו שונים ואחרים, חלקם טובים וחלקם לא. אבל די בוודאות שלא הייתי מאמצת את הילד שלי. הבן שלי.

אולי היו לי ילדים אחרים, אבל לא הילד הזה.

אילו הייתי יכולה לחזור אחרונה עם כל הידיעה ועם האופציה לותר על הגלולות ולחיות בלי השבץ לא הייתי משנה.

אקח על עצמי את כל הכאבים הפיזים והנפשיים, את כל השנים הארוכות לשיקום, את כל המאמצים להצליח למרות כל נכות ומלבד שהילד שלי יישאר הילד שלי. האושר לגדל אותו מחפה על כל קושי ומכאוב. לא נתפס אפילו להגיד את זה, אבל מזל שהיה לי שבץ. בזכות השבץ קיבלתי את בני המאומץ. הילד האהוב שלי. מאז ולתמיד.


על עוד קצת מהסיפור שלי אפשר להיכנס לאתר www.ein-li-milim.co.il