En li milim - cover SOFI-page-001.jpg

"...למה הם לא מבינים שאין לי מילים להגיד ואין לי מילים לכתוב? אין לי מילים!

מה הם חושבים שאם אחזיק בעט ובנייר יצאו משם המילים הלא קיימות?

אני לא יודעת איך לכתוב. אני אוחזת בעט בחוזקה, מביטה בדף מולי בתסכול. שום דבר לא יוצא.

משהו לא בסדר. הם לא בסדר שהם מענים אותי כך.

בהתפרצות זעם אני זורקת את הנייר, העט והעיתון הצידה, ומכה בידי השמאלית על הסדין בתסכול..."

"אין לי מילים" הוא סיפורה המרגש, הקשה והמופלא של ליאורה, שבגיל 29, במהלך תואר שני במנהל עסקים בעיר הגדולה ניו-יורק, לקתה בשבץ מוחי וחייה השתנו לבלי היכר.

אשתך בסדר גמור, אדוני.

יום שני, 24 בנובמבר 1992. איציק קפא לרגע בפתח החדר, ליבו הלם בפראות. מייד התעשת וזינק לעבר המיטה. ליאורה שכבה שם בעיניים קרועות לרווחה, מבטה מופנה לעבר התקרה ולא הגיבה לקריאותיו.

"ליאורה? ליאורה, אוי. קומי, ליאורה, תעשי איזה סימן, את שומעת אותי? את שומעת אותי ליאורה? בבקשה…"

הראש שלו עבד כמו בתרגול קרב. הוא מיהר לחייג למוקד החירום. הוא חייב להסביר להם את הדחיפות, ליאורה הפחידה אותו – משהו נורא קורה איתה.

"מהר, אשתי… מהר אמבולנס, בבקשה, מקרה חירום!"

הבחורה מעברו השני של הקו דיברה לאט: "מה יש לה, אדון?"

"בבקשה, שלחו מייד אמבולנס! היו לה כאבי ראש כבר כמה ימים ועכשיו היא לא עונה לי, היא לא מגיבה, נראה לי שצריך לקחת אותה מייד לבית חולים".

"אוקי, אני אכתוב שהיא חסרת הכרה ואשלח אמבולנס".

איציק לא חיכה שתסיים את המשפט וקטע אותה כמעט בגסות: "הכתובת היא 68-12 ברנס, פורסט היילס, קווינס. מהר בבקשה! אני אומר לך שהיא לא מגיבה!"

חמש עשרה דקות תמימות חלפו עד שהאמבולנס הגיע. כל דקה נראתה לו כמו נצח. מצד אחד פחד לזוז מצד המיטה של ליאורה, מצד שני הוא לא היה יכול לעמוד רגע אחד במנוחה. עיניו עקבו בחרדה אחר נשימתה, והוא וידא שלא חל עוד שינוי במצב. הוא היטיב את ראשה על הכר והסתובב הלוך וחזור בחדר השינה כנמר בכלוב. מור פרצה בבכי. הוא אסף אותה בזרועותיו, נענע אותה בהיסח־דעת, מתוח כקפיץ. הוא היה על סף ייאוש כשהאמבולנס הגיע ואנשי הצוות – גבר גבוה, אישה רזה ועוד שני שוטרים מלווים – דפקו על הדלת.

"היא לא עונה לי, היא לא מגיבה! צריך לקחת אותה מייד לבית חולים, בבקשה".

השוטר גיחך, "כנראה היה לכם ריב אוהבים והיא מסרבת לדבר איתך".

"אולי תטפלו בה כבר?" איציק כמעט דחף את איש הצוות הקרוב אליו אל תוך החדר.

האישה שעמדה בראש הצוות בדקה את ליאורה. היא פנתה אליו ובמקום להסביר מה קורה התחילה לנזוף בו בטון קשה.

"אשתך לא מחוסרת הכרה, אני לא רוצה שהיא סתם תתפוס מיטה בבית חולים. יש אנשים שבאמת זקוקים למיטה הזו, בחור צעיר".

איציק חש את החדר מסתחרר סביבו. מה עליו לעשות כדי לשכנע אותה? היא לא רואה שליאורה מטושטשת לגמרי? שהיא לא מגיבה לכלום? מה עוד צריך לקרות כדי שהם יבינו את חומרת המצב?

"אבל תראי, היא לא מגיבה. בבקשה קחו אותה".

האישה פנתה ממנו אל אנשי הצוות והדגישה את דבריה בפניהם: "הגברת הזאת כאן עושה הצגות, היא לא עונה פשוט כי לא מתחשק לה לענות".

הייאוש חנק את גרונו. איך ישכנע אותם לקחת את ליאורה לבית חולים?

"אתם חייביים להאמין לי! היא לא עושה כאן שום הצגות, זו אישה מאוד נמרצת והיחסים בינינו מצוינים! תסתכלו עליה, אשתי מעולם לא התנהגה באופן כזה מוזר! היינו כבר אצל הרופא שלה פעמיים בשלושת הימים האחרונים, בבקשה, בבקשה, תעשו משהו. יש לה משהו רציני".

"אהה אם כך הרופא שלכם דפוק, הא? הוא אומר שהרופא שלהם דפוק, רבותיי, הרופא שלהם ראה אותה פעמיים ולא שלח אותה לבית החולים והם לא מרוצים…"

הפרמדיק הרים את השמיכה. שלולית של שתן הרטיבה את הסדין ואת הכותונת. איציק הזדעזע מהמראה ומהבעת פניו של הפרמדיק.

האישה לחשה משהו לפרמדיק ושלחה אותו להביא כיסא גלגלים מהאמבולנס. עיניו של איציק עקבו אחרי כל תנועה בחרדה, מפחד להגיד משהו לא נכון, שמא יתחרטו. נראה שהם בכל זאת לוקחים אותה לבית החולים.

"אני עושה לך טובה כי אתה כל־כך מתחנן אדוני, אבל אני עדיין לא בטוחה שזה בכלל משהו".

הם הושיבו את ליאורה על כיסא הגלגלים. הזרועות והרגליים שלה הידלדלו כבדים וחסרי חיים. הוא לא העז להעיר דבר. בזהירות הוא הרים את היד שלה והניח אותה על ברכיה, אבל בטלטלה הראשונה היד חזרה וצנחה אל מחוץ לכיסא. הגוף כולו היה שמוט ונוטה ליפול. מור עדיין הייתה בזרועותיו. הוא צריך להביא את מור למטפלת סטפני. סטפני תבין את הדחיפות, היא ודאי תסכים לשמור עליה עד שיתברר מה קורה.

"אני אקח את הילדה למטפלת ואבוא איתכם".

"לא, אדוני, תצטרך לבוא בכוחות עצמך. אתה יכול להרגיע את התינוקת קצת?"

הוא אפילו לא שם לב שהיא בוכה. הוא ניגב לה את הפנים בעדינות וניסה להרגיע אותה מעט אבל תשומת הלב שלו הייתה נתונה כולה למה שקורה מולו. הוא לא היה יכול להוריד את העיניים מליאורה המועלית לאמבולנס כל־כך חסרת חיים. מה יהיה עלינו עכשיו? מה יהיה על מור? מה יהיה עם ליאורה? עליו לברר את פרטי בית החולים שהם לוקחים אותה אליו. כשהתקרב לשוטרים כדי לברר קלט את המילה "סמים". יכול להיות שהם עוינים כל־כך כי הם משוכנעים שליאורה היא עוד אחת בין אלפים? הם בטוחים שהיא צרכה סמים. הוא ניסה לשכנע את עצמו שבבית החולים ידעו לזהות מקרה של סמים מייד.

שכנים הציצו בסקרנות מהחלונות ועקבו אחרי המתרחש. מור הפסיקה לבכות.

ברגע שנסגרו דלתות האמבולנס חזר איציק לדירה כדי להתארגן. ידו נשלחה מאליה לטלפון והוא מצא את עצמו מחייג לאייל, עמית לעבודה שהקשר איתו התפתח לחברות אמיצה. במצבו הנוכחי, הוא ידע, אין סיכוי שהוא יהיה מסוגל לנהוג.

"אייל? בוא בבקשה מהר, לוקחים את ליאורה לבית חולים. המצב שלה נורא. אני רץ לשים את מור אצל המטפלת ומחכה לך למטה. אתה יכול לקחת אותי? אני לא חושב שאני מסוגל לנהוג עכשיו. ובבקשה תתקשר גם ליוסי". יוסי היה חבר משותף. איציק רצה שגם הוא יגיע לבית החולים.

"מה השאלה? רבע שעה ואני אצלך. מה קרה לה?"

"אני לא ממש יודע. אספר לך אחר־כך, עכשיו אין זמן".

"אוקי, אני בא".

התיק של מור עמד עדיין בפתח, כמו שהיה כשהביא אותו קודם הביתה. בלי לחשוב הרבה, הוא הוסיף שני סטים של בגדים, חיתולים, קופסה של מזון תינוקות ובקבוק נוסף, ורץ, מור בזרועותיו, עד לביתה של סטפני. המעלית התעכבה זמן רב עד שהגיעה. לרגע חכך בדעתו אם לעלות במדרגות בריצה ואז החל הכפתור להבהב שוב, והוא ויתר על הריצה במדרגות.

"סטפני, אין לי זמן להרבה דיבורים, לוקחים את ליאורה לבית חולים, אני נוסע. לא יודע מתי אחזור".

"אל תדאג לילדה".

הוא ירד בריצה את כל שש הקומות. איפה אייל? מכונית התקרבה אבל זה לא היה הוא. איציק התקשה לעמוד במקום. הוא צעד על המדרכה הלוך ושוב עד לפינה. מייד אחר־כך הגיע אייל, עצר לרגע, וכבר היו שניהם בדרכם לבית החולים.

"אני לא יודע מה קרה לה. היא לא מגיבה. הפרמדיק האידיוט הזה אומר לי שהיא עושה לי הצגות כי רבנו, והשוטרים בטוחים שהיא נרקומנית. הייתי יכול להרוג אותם". הוא לא היה יכול לסיים את המשפט מרוב כעס.

אייל טפח לו על הירך. הוא רצה להגיד "יהיה בסדר" אבל גם אצלו המילים נתקעו בגרון.

כשהגיעו לבית החולים הם רצו במסדרון המוביל אל חדר המיון. הפרמדיק פגש אותם בפתח.

"יודעים מה יש לה?" שאל איציק בבהלה, הבחור חסם את דרכם ולא נתן להם להיכנס.

"תישארו כאן בבקשה, בינתיים אתם לא יכולים להיכנס. בודקים עכשיו. נראה שזה שבץ מוחי". 

רוצה להמשיך לקרוא?

 
225px-WhatsApp.svg.png